11 Sep 2009

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/941/168.html

אם חד הורית שתפתיע את ילדיה עם מוצרים בחג, ניצול שואה אסיר תודה ונזקקים שמתנדבים בעצמם. עוד יום במרכז לחלוקת מזון בחיפה

ארבע שעות. זה הזמן שלקח ל-800 חבילות מזון להיעלם אתמול בבית התמחוי על שם מרק ונעמי ביאנו ז"ל, שבשכונת הדר בחיפה. היה זה רק היום הראשון לחלוקה. למרות החום הכבד, הם התייצבו שם, צפופים, מזיעים, נזקקים מכל המגזרים. ניצולי שואה, קשישים, אמהות ואבות חד הוריים, עולים חדשים, חרדים.

מרכז חלוקת המזון בחיפה. צילום: מקס ילינסון

חלקם הסתירו את פניהם במשקפי שמש גדולים אחרים בכובעים. לקחו את החבילה ממתנדבי "יד עזר לחבר" והסתלקו הביתה אדומים מחום - ומבושה. אחרים, שמגיעים לשם בפעם השנייה והשלישית, הרגישו כמו בבית, חיבקו את המתנדבים בעמותה והודו להם.

התוכנית המקורית של מנכ"ל העמותה שמעון סבג הייתה לחלק אתמול 400 חבילות. עד ערב החג הוא קיווה לעבור כל יום בשכונות העניות יותר בעיר ולחלק עוד, אבל בתוך ארבע שעות בלבד התברר לסבג כי מאות חבילות, שהוכנו לחלוקה בימים ראשון ושני בשבוע הבא, כבר חולקו.

"נכון לרגע זה אין לי יותר חבילות לחג", הוא אומר. "הדרישה עצומה, ואני מדבר איתך ותוך כדי מקבל טלפונים מעוד אנשים שמתחננים שאשמור להם חבילות בצד והם יגיעו מאוחר יותר".

הניצול שריגש

סבג נזכר בתור הקשה ובצפיפות ששררו אתמול במרכז חלוקת המזון. רק יוסף קינסרייך, ניצול שואה בן 84, קיבל אתמול את הזכות לעבור את כל התור ולקבל חבילה בלי לעמוד שעות ולהזיע. ניצול אושוויץ אמר: "הייתי עם הרב הצדיק ישראל לאו באותו מחנה ריכוז".

לפני שמונה שנים נפטרה אשתו אחרי 48 שנות נישואים. מאז הוא לבד. "אני מודה לעמותה, למתנדבים ולאלו שתורמים את המצרכים. עברתי את השואה. הנאצים רצו להשמיד את העם היהודי, אבל אנחנו נלחמנו והגענו לכאן היום. זה עצוב לראות ניצולי שואה עומדים בתור לקבל חבילה לחג. אבל זו המציאות ואני מודה לכולם". בשלב הזה פרץ סבג בבכי, רץ אל משרדי העמותה והכניס לכיס של יוסף תלושי מזון בסך 500 שקל. "תקנה בזה מה שתרצה. אתה איש יקר. אנחנו כאן בשבילך תמיד". לודה, אם חד הורית לארבעה: "אני הולכת להחביא את הדבש שקיבלנו כאן רחוק מהילדים כדי להפתיע אותם בערב החג ולשים את הצנצנת על השולחן. המצב קשה מאוד, והלוואי שהיו עוד חבילות לתת לנו כי באמת אין לנו ממה לעשות חג".

שקית ירקות ודבש

גם את קרול שפיגלמן (69), שעלה לארץ מרומניה, ואת שלמה לוצקי, שעלה מדרום אמריקה, פגשנו אתמול בדרך לחבילה. שניהם, שחלמו להגשים את החלום הציוני, הגיעו לפת לחם וכיום הם מתגוררים בשני ההוסטלים של העמותה.

שפיגלמן עבד 30 שנה בבתי זיקוק. ניהול לא נכון של הפיצויים שקיבל הביא אותו למצבו. לוצקי עבד כשיפוצניק, אבל היום מתקיים רק בעזרת העמותה. בערב החג שני הגברים מרגישים שהם צריכים לסייע לנזקקים אחרים, ובכל יום הם מסתובבים בעיר כדי לאסוף תרומות. "אם לא המזון שאנחנו מקבלים כאן היינו ברחוב", אומר לוצקי.

לקראת השעה ארבע סבג נראה תשוש ומוטרד. "אין לי מה לתת מחר. לאנשים אזל הכל. לא השאירו פירור. הייתי רוצה בעזרת העיתון לקרוא לאנשים שיש להם לתרום לנו מה שאפשר, שקית ירקות, קצת דבש, משהו שנוכל לתת לאלפים שעוד מחכים לנו בשבוע הבא. "כל שנה התור גדל ומתארך. אנחנו עושים בדיקות לכל אחד כדי לראות שהוא זכאי באמת לתרומה הזו, לוקחים תעודות זהות שלא יהיו כפילויות. כל השבוע בדקנו את הרשימות, אבל לא האמנתי שברגע אחד תהיה כזו התנפלות. רצתי להוציא מהמחסנים את כל החבילות שהכנתי לשבוע הבא".